חוש טכני

לפני כמה ימים כשסיימתי להשכיב את הילדים וחזרתי לסלון, ראיתי את מיכה יושב עם הטלפון שלו ביד והפרצוף שלו נראה ממש מבולבל. שאלתי אותו אם הכול בסדר והוא ענה שיש לו בעיה בטלפון שהוא לא מצליח לסדר.

מסתבר שבאותו יום הוא עשה עדכון למכשיר ומאותו רגע הוא לא הצליח לענות לשיחות נכנסות. היה צלצול, אבל המסך של קבלת השיחה לא הופיע, ככה שהוא לא הצליח לענות לשיחה וזה ממש תסכל אותו. אז התישבתי על ידו והצעתי עזרה, למרות שאני לא המוח הטכני הכי מבריק בשטח, אבל היינו רק שנינו אז הנחתי שלא יהיה לו מישהו יותר טוב לפנות אליו באותו רגע. הוא נתן לי את המכשיר ואני התחלתי לבדוק דברים ואחרי כמה דקות מצאתי את ההגדרה הבעייתית וסידרתי אותה. בסופו של דבר, זה היה ממש פשוט, רק היה צריך לחפור כדי למצוא את הבעיה.

וואלה, הרגשתי ממש טוב עם עצמי. מיכה מאוד התרשם ממני והחמיא לי על החוש הטכני, ואני צחקתי מזה בביטול למרות שזה ממש שימח אותי.

לפעמים גם אני יכולה להציל את הגבר שלי! האבירה על הסוס הלבן בפעולה!

מודעות פרסומת

נשיקה בלי רומנטיקה

בשבוע שעבר נסעתי הביתה עם הילדים בעוד נסיעה שגרתית. שמענו שירי ילדים והיה לכולנו מצב רוח טוב, אז אני וינאי שרנו בקול ולילי חייכה. וככה פתאום, לתוך הכיף שלנו נכנסה הפתעה לא נעימה – המכונית מאחורינו לא עצרה כשאנחנו עצרנו ונכנסה בנו מאחורה.

המכה לא הייתה קטנה, אבל גם לא רצינית. אני הרגשתי זעזוע בצוואר ובגב והתינוקת התחילה לבכות. ינאי היה ממש מופתע ושאל אותי מה קרה, ואני ניסיתי להסביר תוך כדי שאני משחררת את עצמי מהחגורה. למזלנו, אף אחד לא נפגע בתאונה הזאת, אבל אני הייתי ממש נסערת כי נבהלתי קצת. אז יצאתי ובחנתי את הנזק וצילמתי הכול מכל הכיוונים שיהיה לי תיעוד בשביל ענייני הביטוח (יש פה פירוט מה עושים במקרה של תאונת דרכים http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7484842 ), והחלפתי פרטים עם הנהג השני שלא הפסיק להתנצל ולשאול אם הילדים בסדר.

נשיקות כאלה בין מכוניות הן לא עניין נדיר, וצריך להיות מוכנים לזה, אבל כשנמצאים באוטו עם שני ילדים קטנים, האינסטינקט ההורי פשוט הופך את כל המאורע להרבה יותר מלחיץ. כשנסענו משם הביתה, הפעם בשקט, חשבתי לעצמי כל הזמן "מה היה קורה אם" וניסיתי להעיף את המחשבות המפחידות האלה. אין מה לעשות, הכביש הוא לא מקום בטוח…

דילמה נשית

מיכה הוא בן אדם מדהים ואפשר לסמוך עליו כמעט בכל נושא, אבל בכל מה שקשור לסדר וניקיון – אין עם מי לדבר. אני יודעת שהוא לא יוצא דופן בעניין הזה ושהרבה גברים נוטים לא לשים לב לבלגאן או ללכלוך, אבל השאלה היא איך מתמודדים עם זה בחיי היום-יום?

בימים שאני עצבנית או חסרת סבלנות, אני מעירה למיכה כמעט על כל דבר. אני לא חושבת שאני "מחפשת" אותו, אלא אני פשוט יותר חופשייה עם המילים שלי ומרשה לעצמי להגיד ישר מה אני חושבת. אז אני מעירה על הנעליים בסלון ועל הפח שהוא לא רוקן ועל כתם הקפה במטבח שהוא לא חשב לנגב אחריו ועוד ועוד. תמיד יש על מה להעיר. לפעמים זה גורם למיכה להתעצבן ואז זה מהר מאוד הופך לריב שרק אחר כך אני שואלת את עצמי אם הוא באמת היה שווה את זה.

הדילמה שלי (בימים הרגועים) היא אם להעיר או לא. אני לא רוצה להיות האישה הזאת שמציקה לבעלה עם תלונות והערות, כמו שרואים בקומדיות, אבל אם אני לא אעיר ולא אבקש ממנו לעזור, אז אני אתקע עם כל העבודה ובסוף אני אתעצבן בעצמי. אז מה עושים? אני מנסה למצוא את המינון הנכון, זה שיגרום למיכה להתייחס אליי ברצינות ולא להתעצבן ויגרום לי להרגיש שאני לא הפראיירית של הבית. לא תמיד זה מצליח לצערי.

כנראה שככה זה גברים והאמת היא שכל ההערות עד היום לא שינו שום דבר. הוא יכול לשים במקום את הנעליים אחרי שהערתי, אבל זה לא אומר שמחר הוא לא ישאיר אותן שוב באמצע הסלון. כנראה שזוגיות זה באמת אתגר שלא נגמר….

לומדים לאהוב

באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית יש קורס פופולרי שמכין את הצעירים לחיי הנישואים. לדעתי זה רעיון מעולה, וחבל שלא לכולנו יש הזדמנות ללמוד על זוגיות ונישואים לפני שאנחנו נכנסים לזה. אמנם זה נראה כמו משהו טבעי, שלא צריך ללמוד, אבל זוגיות דורשת הרבה השקעה והבנה, ויש כנראה כמה עקרונות בסיסיים שיכולים להפוך אותה להרבה יותר טובה. הנה, תראו בעצמכם: https://www.haaretz.co.il/wellbeing/health-blogs/psychology/amaliarosenblum/BLOG-1.6675661

ואני מציעה – הכנה לחיי זוגיות כקורס חובה בכל אוניברסיטה! לא כמו הדרכת הכלות והחתנים ברבנות, שלא קשורה לאורח החיים שלנו, אלא משהו שמדבר באופן כללי על אהבה וכבוד וקבלה והקשבה ועוד שאר המילים שכל כך חשובות בזוגיות. כי גם כאן, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד!

 

בהצלחה, גיסנו

נכון הפעם הראשונה שמביאים הביתה את בן הזוג החדש היא ממש מפחידה? אז אני זוכרת ממש טוב את היום שבו לקחתי את מיכה בפעם הראשונה לארוחה משפחתית אצל ההורים שלי, והיא באמת הייתה מפחידה. זה כבר היה בשלב שידעתי שהזוגיות הזאת יכולה להגיע רחוק, והחשש העיקרי שלי היה שהמשפחה שלי לא תאהב אותו או שהם יעשו לי כאלה בושות שהוא לא ירצה אותי יותר. ברור שזה שטויות, אבל באמת חששתי אז.

מה שאני בעיקר זוכרת מהארוחה הזאת – חוץ מזה שכולם אהבו את כולם וכל החששות שלי נעלמו לגמרי – זה הקשר המיידי שנוצר בין מיכה לבין אח שלי. הם ישר מצאו מלא נושאים לשיחה, ועד היום הם חברים ממש טובים. לי זה ממש מחמם את הלב, בעיקר לראות את מיכה עוזר לאח שלי ומלמד אותו קצת על החיים (כי הוא יותר צעיר מאיתנו).

כשהוא עבר לדירה הראשונה שלו, למשל, מיכה היה הראשון להתייצב עם בגדי עבודה ועם המקדחה שאבא שלו נתן לו פעם, מוכן לעבוד קשה ולהשוויץ ביכולות שלו. כשהוא חיפש רכב חדש, מיכה כמובן הצטרף אליו לייעוץ. ועכשיו, כשהוא חושב לעזוב את העבודה שלו ולפתוח עסק עצמאי, מיכה מלווה אותו. אם אני לא טועה, הם עכשיו מתעניינים בנושא של הלוואות בשביל העסק, ואני עזרתי קצת כששלחתי להם את הכתבה הזאת https://www.kikar.co.il/296571.html שיש בה נקודות חשובות בנושא הזה. גם אני צריכה לתרום משהו, לא?

אני מקווה שאח שלי יצליח עם העסק שלו, עם או בלי העזרה שלנו. אני רוצה לראות אותו מצליח ושמח, כי הוא אחי הקטן. על איך שהוא קיבל באהבה את מיכה למשפחה שלנו ועל זה שהוא פשוט בן אדם מדהים, מבחינתי מגיע לו כל הטוב שבעולם. וכל הכבוד למיכה שלי, שמראה איך צריך להתייחס לבני משפחה. איזו נחת!

קצת הומור!

הכי טוב בנישואים זה לקחת את הדברים בקלות ולנסות לצחוק על הדברים לפני שמתעצבנים או מתבאסים בגללם. זה אולי לא פשוט לבצע, אבל אני באמת מאמינה בהומור ככלי לפירוק מתחים, ובזוגיות על אחת כמה וכמה. אז תנסו לצחוק על הצרות ביחד, ואולי תגלו שהכול הופך להרבה פחות דרמטי.

ויש כאלה שבשבילם הומור נישואים זה מקצוע:

 

החיים הטובים

אם תשאלו אותי, אני אגיד שאני בן אדם שמסתפק במועט. לא איזו מפונקת עם דרישות מוגזמות, אלא בחורה די פשוטה שאוהבת דברים פשוטים. האם זה באמת נכון? לא בטוח…

אני שמה לב שככל שאני מתבגרת אני נהיית יותר מפונקת. אני רוצה דברים שאני לאו דווקא חייבת ואני מוכנה להשקיע יותר בדברים הקטנים שעושים לי טוב. נראה לי שמשהו בתוכי אומר לי שעם כל העבודה הקשה והלחץ והבלגאן, מגיעים לי גם כמה רגעים של הנאה צרופה מדי פעם. זה יכול להיות שמלה נורא יפה ודי יקרה שפעם לא הייתי מוכנה לקנות והיום אני כבר מוכנה לפרגן לעצמי, או אמבטיית קצף ארוכה מאוד בזמן שבעלי עם הילד. פעם הייתי מרגישה אשמה לפנק את עצמי ככה (נראה לי שקיבלתי את זה מאמא שלי), והיום אני משוחררת יותר. וזה נהדר!

יש גם דברים טובים שאני נחשפת אליהם ואז אני מתרגלת אליהם וקשה לי לחזור לתחליף הזול או הפשוט יותר. פעם למשל תמיד הייתי שותה קפה נס רגיל ופשוט, ומאז שבעבודה התרגלתי לשתות רק אספרסו ארוך, אני מתבאסת על הקפה נס שלי. פתאום זה כבר לא מספק אותי כמו פעם, אז אני חושבת לקנות לעצמי מקינטה בינתיים (נראה לי שאחת מאלה שפה https://www.vero-cafe.co.il/category/מקינטות ) ואולי בהמשך אני אפילו אשתדרג למכונת קפה. ממש החיים הטובים, לא?

אז נכון שאני עדיין לא בזבזנית גדולה ואני עדיין חושבת לפני שאני קונה משהו, אבל כנראה שכמו מהפכת הפודיז, גם הטעם שלי הולך ונהיה מפותח יותר. כנראה שאני פשוט לא מוכנה להתפשר על מה שעושה לי כיף – וזה בסדר גמור. הרי לא התפשרתי על בעלי הנפלא או על הבית שלנו, אז למה שאני אתפשר על הדברים הקטנים?